הבריזה מלטפת את הפנים. היופי מכאיב עד כדי בכי. נדמה, כי יד נעלמת שרטטה וסיתתה כל אבן, כל הר, כל עץ. ברוכים הבאים לשלווה, מוזמנים להתקרב לשמוע את השקט שזועק, לחזות בשטחי ענק פראיים ומדהימים שרק מחכים שתושיטו יד לגעת בהם, לחוש בהם.

לא, זה לא פוסט פרסומי או טיול שבועי אקראי. מדובר בחתיכת ארץ שתופסת שליש ממפת ארצנו הקטנטונת, חבל ארץ אסטרטגי מאד, ענק מאד ויפה מאד – השומרון.

ציניקנים? הפוסט הזה לא בשבילכם. שמאלנים? אני ממליצה שתדלגו לפוסט הבא. הראייה יפת-הנפש שלכם, לא תצליח להסתדר עם הנאמר פה. אז חבל על הקונפליקט מראש; אתם תמשיכו לגור בגוש דן שלכם ותיהנו מכל פיסת זיהום אוויר שהיא מציעה. ראו הוזהרתם!

עכשיו שאנחנו רק ימניים כאן, אפשר להתחיל. אבל למען ה', מאיפה אתחיל, מהמיקום? מהשטח? מהיופי?

בשעה 7 וחצי בבוקר, האוטובוס חלף בדהרה על מחלף קסם. בתוך פחות מחצי שעה אנחנו כבר ממוקמים בתוך תצפית מדהימה. כמה מדהימה? הצצה במשקפת ואני נמצאת בתוך ביתי שממוקם במודיעין-עילית, רואה את הבלגן שהשארתי בבוקר מבעד לחלון. תזוזה קלה של המשקפת ואני מזהה גלשנים מאושרים על חוף ימה של בת ים. אה, ואיך לא, ענן פיח שחור, לא פוטוגני במיוחד.

בועז העצני, האיש והאגדה שמוביל קבוצות ואנשים מכל העולם לחזות בפנינת הארץ הזאת, מגלה את אוזנינו בסיפורים מרתקים, מצביע על הנופים המסחררים ומכניס אותנו לתוך עולם שלרבים מאיתנו הוא חדש. השייכות התנ"כית, התגליות, ההיסטוריה – הכל חובר לפסיפס אחד עוצר נשימה, חי, תוסס ומיושב.

כאן, בין העמקים והגאיות, בין גב ההר לחזית, בין מאחז אחד למשנהו, קמות שאלות הרות-גורל על ימין ושמאל, על בעלות האדמות, על הכיבוש הישראלי, על קווי 67. אמריקה מעצמת העל מוזכרת כאן כדמות אשר ידה על השאלטר. אפצ'י אחד בבית הלבן – ודחפורים עולים לשטח, והפוך,דמותם של פעילי 'שלום עכשיו', 'בצלם' וחלם, מסתובבת פה באופן ווירטואלי. הלשנה אחת שלהם על עוד מאחז לא חוקי ועוד בג"ץ עולה לאוויר ומקפיא תהליכים סתם.

תמונת המצב שעולה מהתדריך פשוטה מאד וברורה מאד: הערבים כאן בשומרון פורחים; הם מרוויחים פי שניים מכל עובד מקביל להם באזור עזה; הם מהווים חלק בלתי נפרד מהכלכלה הפורחת כאן; יכולים לנוע כמעט בחופשיות בכבישי השומרון. כיבוש ישראלי? התיישבות באדמות שלהם? בנייה בלתי חוקית? הצחקתם אותי. אלו המצאות לא מבוססות שמגלות בורות בכל מה שקשור במציאות בשטח ובתנ"ך; ההוכחות להתיישבות באזור זה הן מקדמת דנן. הכל בפסוקים, שחור על גבי ספר.

קחו לדוגמא את ממצאי הארכיאולוג אדם זרטל. כמו כולם הוא הגיע לחפש ממצאים ארכיאולוגיים מעניינים. שמונה שנים של עבודה סיזיפית באזור הר עיבל, וזרטל פרסם מחקר כולו מלא וגדוש על ממצאיו המרתקים הכוללים מזבח, אבנים, חרסים מימי בית שני. מאתאיסט וכופר מוחלט הפך זרטל לגדול התומכים והמאמינים בקיומם של חיים יהודיים באזור ונלחם מול המכחישים הגדולים.

אנחנו עוברים ממקום למקום בקצב גבוה, לרגע חשים כמו אבות אבותינו וספורי התנך קורמים עור וגידים למול עיננו המשתאות. בני קצובר, ראש המועצה (בדימוס) הבלתי נלאה, נותן לנו לחוש את מה שחש משה רבינו על הר נבו. שם, לצדו, על המרפסת הכי יפה במדינה, שלמרגלותיו עמק צבעוני מתעתע ומפעפע (מעוז מחבלים שטח b), אנחנו מבינים שהארץ הזו שייכת לנו יותר מכל דבר אחר, ואך טבעי שניישב אותה בכל דרך וללא פחד.

בגבעות איתמר אנחנו טועמים את האורגניות במיטבה. את ניצחון הטבע על הבורגנות; את המיטב שיש לעיזים שחיות בשטח פורה לתת, ביקב אנחנו מתיידדים עם שרדונה, קברנה, מחבקים את ענבי השומרון ששומרים אמונים לבעליהם ולא מאכזבים.

ואז, כמו כל דבר טוב, מגיע הזמן להיפרד, לומר שלום למקום שלקח אותנו במנהרת הזמן והשכיח מאתנו את צרות היומיום. והשאלה שמנקרת בי כל היום ממשיכה להציק בחזור: איך זה שהחרדים לא מסתערים על גבעות וקרקעות השומרון הבלתי-נגמרים? איך זה שעדיין לא קם שום גוף יח"צני ראוי לשמו, וסיפר על כל מה שיש למקום הזה להציע? (משרדי פרסום זו הזדמנות למכרז. תזכרו שספרתי לכם על זה פה פעם ראשונה). איפה פספסנו? למה אנשים רצים לטיז-אנ-אבי, כדי לגור במרחקים, כשיש כאן פתרון מגורים מטורף?

בבוקר למחרת, כמו הונחה לי תשובה על הדסק וטראמפ נבחר לנשיא ארה"ב. הוא משוגע, הוא לא צפוי – אבל כפי שמקורביו אוהבים לומר: הוא מת על ישראל ואולי סוף-סוף יממש חלומות ישנים, יאפשר להפשיר קרקעות לבנייה. כמה דילים עם הפוליטיקאים החרדים וזהו. סיור לטראמפ בממלכת שומרון – עליי.